פרדס תורה הקדוש ראשי תיבות פשט רמז דרש סוד הרב והתלמיד

מסורת ידועה בעם ישראל, שהתקבלה משמו של האר"י (ר' יצחק לוריא), דורשת את המילה פרדס כראשי תיבות של המילים פשט, רמז, דרש וסוד.

בסדר זה, על פי פרשנות זו, על הלומד להתקדם בלימוד התורה - בתחילה עליו להתעמק בפשוטו של הכתוב, לאחר מכן להבין דברי רמז המצויים בו, לאחר מכן ללמוד דברי דרש, ורק בשלב האחרון (אליו מגיעים רק יחידי סגולה) רשאי להתעסק בדברי סוד. בשל הסיבה הזו יש המקפידים בחוגים הדתיים למנוע לימוד קבלה ועיסוק בתורת הסוד לפני גיל 40.

הראשון מבין פרשני המקרא היהודיים שהביא בביאורו לתורה את ארבעת הרבדים האלו יחד היה הרמב"ן בשלהי המאה ה-13.

רבדים אלו מכונים "ארבעת חלקי הפרדס":

פשט -- פרשנות מילולית, וכלשונו ודרכו של הרמב"ן, "פשוטו של מקרא". בדרך זו, מבאר הרמב"ן את פשט דברי הכתוב על דרך ההסבר הפילוסופי - פיזיקלי.
רמז -- פרשנות טיפולוגית, דהיינו פרשנות שאינה מקישה מכתובים על כתובים, אלא ממאורע אחד על מאורע אחר, וכלשון הרמב"ן "מעשה אבות סימן לבנים". כך למשל רואה הרמב"ן את ששת ימי הבריאה כרמז לכל המאורעות העתידים לבוא.
דרש -- פרשנות אלגורית. בדרך זו מבאר הרמב"ן את דרך ההשגחה האלוהית על האנושות בכלל ועל עם ישראל בפרט לאורך ההיסטוריה.
סוד -- ביאור הפסוקים על פי הקבלה. בלשון הרמב"ן "דרך האמת לאמיתו": ראיית המקרא כחלק ורמז של ועל האלוהות עצמה והיחסים השונים בין חלקיה (על פי תורת הספירות).