תמר שור | מאלף ועד תניא #40| פרק ו' – עולם של קליפות

אסור מותר ומיותר

אֶלָּא שֶׁהַקְּלִפּוֹת הֵן נֶחֱלָקוֹת לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ. הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא שָׁלֹש קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְרָעוֹת לְגַמְרֵי וְאֵין בָּהֶם טוֹב כְּלָל, וְנִקְרְאוּ בְּמִרְכֶּבֶת יְחֶזְקֵאל3 "רוּחַ סְעָרָה וְעָנָן גָּדוֹל" וגו'. וּמֵהֶן נִשְׁפָּעוֹת וְנִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְקִיּוּם גּוּפָם, וְנַפְשׁוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה וְקִיּוּם גּוּפָם, וְקִיּוּם וְחִיּוּת כָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵהַצּוֹמֵחַ כְּמוֹ עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כו', וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ט פֶּרֶק ו'. וְכֵן קִיּוּם וְחִיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל כָּל שְׁסָ"ה לֹא תַּעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב שָׁם סוֹף פֶּרֶק ה.

[הגהה: עִם הֱיוֹת בְּתוֹכוֹ עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה דִּקְדֻשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ג. וּבְתוֹךְ עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה אֵלּוּ הֵן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּבְתוֹכָן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּבְתוֹכָן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת שֶׁבְּתוֹכָן אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. וְנִמְצָא אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מָלֵא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַתַּחְתּוֹנָה עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ז פֶּרֶק ב' וּבְסֵפֶר גִּלְגּוּלִים פֶּרֶק כ'].







בסיום פרק ו' אנחנו לוקחות אוויר לפני שממשיכים הלאה לפרקים ז וח שהולכים להיכנס עוד יותר לעומק הקליפות. כל ההתעסקות הזאת עם המושגים של סטרא אחרא וקליפות יכולים להראות מאוד מבהילים הכל נראה שחור ולבן או שזה קשור לקדושה או שזה לא. ממש גישה קיצונית ומאיימת. אך למעשה שהקדושה לא באה לשלול לנו את החיים אלא לתת לנו משמעות לחיים. אנחנו יכולים להמשיך ולחיות בלי להכניס קדושה למעשים שלנו אבל אז הכל נשאר בגדר הבל. ברגע שנכנסת קדושה למערכת, בחיות, בשמחה, אפילו בהכנת מטלות הבית בשמחה או בהבנה שאני אוהבת את המקום שבו אני נמצאת – אז אני נותנת לקב"ה להכנס לחיים שלי.
המקום השני הוא מקום של קליפות. עכשיו, בל נזלזלה – הקליפה היא חלק מאוד נדרש לשם ההגנה על הפרי. היא מכסה עליו וצריך להסיר אותה כדי להגיע לעיקר אבל בלעדיה הפרי חשוף ולא מוגן לכן היא חלק מאוד חשוב מההגעה למטרה.
העולם שלנו הוא עולם הקליפות והקדושה היא הפרי. העולם נחוץ כדי להגיע לקדושה, אנחנו צריכים את הגשמיות כדי להגיע לרוחניות אבל צריך לזכור מה העיקר ומה הטפל.
כמו בפירות יש קליפות קשות ויש קליפות רכות, יש קליפות שאפשר לעכל ויש כאלו שחייבים לזרוק. כך מכיר לנו האדמור הזקן שני מושגים מעולם הקליפות הכירו בבקשה את : שלוש קליפות הטמאות. אלו חלקים בעולם שיש להם תפקיד – משם מגיעות נפשות אומות העולם, והחיות הטמאות והמאכלים האסורים באכילה. אבל אין לנו עניין ישיר איתם הן לא מקדמות אותנו למטרה, לפרי, לקדושה. אין לנו קשר איתן

הקליפה הנוספת היא קליפת נוגה – זו קליפה שהיא מבחינת ממוצע מחבר. אפשר היה לחשוב שזה האזור הניטראלי, כל הדברים שמותר לעשות אך הם לא עבירה ולא מצווה. האם אני אוכלת את המגנום לשם שמיים ??? אך למעשה קליפת נוגה היא עדיין בצד האחר, רק שהיא קליפה רכה יותר וניתן לברר דרכה דברים מותרים כמו המאכלים הכשרים והחיות הטהורות ובכל כל מעשי היום יום שלי. אין ניטראלי אצל האדמור הזקן יש בחירה. כל מעשה שאני עושה האם הוא מתחבר לקדושה או לא? את זה נברר כבר בפרק ז'.
עד כאן פרק ו'! יישר כוח!