לזכר יאיר ורדי בן קיבוץ חפצי-בה. נפל במלחמת ששת הימים.

יאיר ורדי
6 בנובמבר 1946 – 6 ביוני 1967
יאיר בן קיבוץ חפציבה שבעמק. בנם הצעיר של טרודה ויעקב ורדי ז"ל.
יאיר גדל והתחנך בחברת הילדים המשותפת שהיתה נהוגה באותם ימים בקיבוץ. כתינוק היה רגיש ולעיתים מזומנות גם חולה. טרודה, אמו והרופאה ישבו לידו לילות שלמים ועשו הכל לשכך את כאבי הבטן החזקים מהם סבל. אולי ינקותו קשרה אותו במיוחד לטרודה אמו ויצרה ביניהם יחסים חמים וחזקים, שלימים, עם נפילתו, הביאו עליה סבל שלא יכלה לו.
יאיר גדל ולמרות ינקותו הקשה היה בריא וחזק. אכן, כשבגר בלטו באופיו פן הגבריות ופן החברות והרעות. היה פעיל חברתית מילדות ועד סיום בית הספר. כבר בתחילת שנות הנעורים הצטרף לצוות ענף הדייג ושם בלט בכוחו ובמרצו. אנשי הצוות אהבו אותו, סמכו עליו ולכן גם טיפחו אותו.
עם סיום בית הספר התגייס ליחידת בני המשקים של חטיבת הנח"ל. ואחרי הטירונות המשיך לקורס המכ"ים של שסיומו הוצב בגדוד 50, הגדוד המוצנח של חטיבת הנח"ל, שם מצא את מקומו והיה אהוב על הכל, הוא העריץ את הגדוד וחייליו. בסוף שירותו הצבאי השתתף בפועלת סמוע.
יאיר השתחרר מהצבא שבועיים לפני מלחמת ששת הימים ועדין לא הוצב ביחידת מילואים. מספר ימים לאחר שהחל הגיוס בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמה, הוא התנדב לגדוד הצנחנים שהתארגן ליד ניצנה ושיועד לחדור עם מסוקים לעורף האויב ולשתק את תותחי המצרים במוצבי אום-כתף שהיו מכוונים לעבר ציר הכניסה לסיני מניצנה.
כותב אחיו שאול:
"ביום 05 ביוני, 1967, היום הראשון לפרוץ מלחמת ששת הימים, ניכנסתי לסיני עם גדוד השריון שלי דרך ניצנה. ליד הכביש עמדו חיילי הצנחנים ונופפו לנו בידיהם להצלחה. זיהיתי את יאיר שעמד שם יחד עם כל הצנחנים. טור הטנקים שלנו חלף במהירות על פניהם ולא היתה באפשרותי לעצור, רק הסרתי את כובעי ונפנפתי בו, יאיר זיהה אותי ורץ אחרי הטנק שלי אבל לא השיג אותנו. זו היתה הפעם האחרונה שראינו האחד את השני. כשמונה שעות מאוחר יותר יאיר נהרג מרסיסי פיצוץ משאית תחמושת מצרית שעליה ירה מטווח קצר.
חלף יובל שנים, חמישים שנה .
כשמביטים ומנסים לשחזר את הזמן ההוא נראה כאילו זה היה רק אתמול. אבל אנחנו כבר ממש קשישים וילדנו בוגרים , ובני יאיר, שנקרא על שם אחי הצעיר, מספר שנותיו כבר כמעט כפול משנותיו אחי כשנפל.
נכדים מתרוצצים בביתי ולאחותי עוד מעט יהיו נינים.
ומגיעה שעה של חשבון נפש.
מלחמת ששת הימים היתה מהמפוארות שלנו כולה ניצחון .
להיות למשפחה שכולה היה קשה כמו בכל מלחמה או בכל אובדן של בן, אח, בעל ואבא.
אבל במלחמה הזאת היה צריך לחנוק את הכאב לתת לכולם לחגוג את הנצחון ולחוות את השכול לבד. כשהלכתי בשבילי המשק הייתי לעיתים נתקף ברגשי אשמה על שקצת מתרחקים ממך, כדי שאולי, לכתך מאיתנו לא יפר את חגיגת הנצחון הגדולה."
יאיר נקבר בתחילה בבית הקברות זמני ליד קיבוץ בארי והובא למנוחות עולמים רק לאחר שנה. הורי הפנימו את השכול ומיהרו לחזור לשגרת העבודה בקיבוץ. אבל בחדרם הקטן היתייסרו וכאבו. אמא נפטרה שנים אחדות לאחר שיאיר נפל, כאילו אצה לה הדרך להיפגש איתו שוב.
אבא נישאר לבד וניסה איכשהו להמשיך, אבל צחוקו המתגלגל שהיה תמיד לשם דבר פסק הוא המשיך והלך לעיתים מזומנות לבית הקברות ושם ישב, לפעמים שעות. הוא ניפטר בגיל צעיר יחסית.
זהו סיפורה של משפחה שכולה.