החיים אחרי המוות - שתי דעות בראשונים | הרב חנן שוקרון

מה המסלול של העולם אחרי שאדם נקבר באדמה?

רמח"ל
1. דעת תבונות אות סח:
הנה ענין תחיית המתים בקיצור ובכלל פשוט הוא. כי כאשר ברא הקב"ה את האדם גוף ונשמה לעבוד ולמשא, שניהם כאחד, את כל עבודת הקודש, התורה והמצוה אשר נתן להם, הנה ראוי הוא שגם בקבלה השכר הנצחי יחדיו יהיו, כי לא יתכן שיהיה הגוף עמל ולא לו, והרי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (ב"ק לח ע"א). אבל מה שצריך להתבונן הוא על פרטי החיבור הזה של גוף ונשמה, בהתחברם, בהפרדם, ובשובם להתחבר חיבור גמור..
2. דרך ה' חלק א פרק ג:
ט. ואולם מלבד כל זה, גזרה מידת דינו יתברך שלא יוכלו, לא האדם ולא העולם, מעתה - הגיע אל השלימות עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו, שבה נתרבה הרע; אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההווים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחילה, וימות הגוף ויפסד, ואז יחזור ויבנה בנין חדש ותכנם בו הנשמה ותזככהו. וכן העולם כלו יתחרב מצורתו של עתה, וישוב ויבנה בצורה אחרת ראויה לשלימות. ועל כן נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא ענין תחיית המתים; ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא ענין מה שאמרו ז"ל: "שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב", ולסוף אלף שנה הקב"ה חוזר ומחדש את עולמו.
י. והנה לפי שורש זה, זמן הגמול האמיתי, דהיינו זמן קיבול השכר שזכרנו למעלה, ומקומו - הוא אחר התחיה בעולם שיתחדש, והאדם יהנה בו בגופו ובנשמתו, בהיות גופו מזוכך על ידי נשמתו ומוכן על ידה להיות נהנה בטוב ההוא. ואולם יבחנו שם האנשים ותתחלף מדריגתם ומעלתם כפי השיעור מה שטרחו בעולם העבודה, וכפי מה שהשתדלו להשיג מן השלימות. כי כפי שיעור זה תזדהר הנשמה בעצמה, ותאיר בגוף ותזככהו, ויקנו שניהם יקר ומעלה, ויהיו ראויים להתקרב אל האדון ברוך הוא, וליאור באור פניו וליהנות בטובו האמיתי.
יא. ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם, ונמצא שהמורכב הזה צריך שיפרד לזמן מה, ואחר ישוב להתחבר. הנה גם בזמן הפירוד הזה, ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפירוד ההוא. והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותפרד הרכבתו ותפסד צורתו, והואיל והיה מן העפר אליו ישוב.. אך הנשמה הזוכה במעשיה הנה אין לה אלא לצפות עד שיעשה בגוף מה שצריך ליעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, וההשאר בעפר כל הזמן שצריך, וההבנות מחדש אחר כך לשתשוב ליכנס בו. ואמנם צריך שיהיה לה מקום בין כך ובין כך, ואולם לצורך זה הוכן עולם הנשמות, שבו תכנסנה הנשמות הזוכות אחרי צאתן מהגוף, ותשבנה שם במקום מנוחה, כל זמן התגלגל על הגוף הענינים הראוים להתגלגל עליו. והנה כל הזמן ההוא תשכונה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שינתן להן אחר כך בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה. כי גם מעלתו בעולם הנשמות ודאי שימדד לפי המעשים שעשו, שלפיהן ימדד גם הגמול אחרי כן בזמנו. אך השלימות האמיתי המעותד לזוכים לו, לא ישיגוהו לא הגוף ולא הנשמה, אלא בהתחברן שנית אחר התחיה.
3. רש"י שמות כב,ל:
לכלב תשליכון אתו.. מה תלמוד לומר 'לכלב'? למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב"ה תנו לו שכרו.
4. מלחמות היהודים ג,ח,ה:
אלה האנשים יזכו לשם עולם וביתם וזרעם יכונו לאורך ימים ונשמותיהם הטהורות והישרות תשכונה בחבל גורלן אשר בקודש קודשי השמים ומשם תרדנה אל גופות טהורים לקץ הימין.
6. דעת תבונות אות צב:
מפשוטן של דברים אנחנו למדים ששלשה זמנים יש, והם, שיתא אלפי שנין; אלף השביעי; וחידוש העולם. שיתא אלפי שנין העולם עומד כמו שהוא עתה; אלף השביעי עדיין לא נתחדש העולם, והצדיקים הם כמו שחיו בתחיית המתים, אלא שהקב"ה עושה להם כנפים וכו'; וחידוש העולם - שהקב"ה יחדש את העולם חידוש גמור.
רמב"ם
7. הקדמה לפרק חלק:
הווי יודע, כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים, ואין החרש משיג שמע הקולות, ולא הסריס תאוות המשגל - כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיות. וכמו שהדגים אינם יודעים יסוד האש, לפי שהיותם מיסוד המים שהם הפכי, כן אינו נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני. אבל אין אצלנו בשום פנים תענוג זולתי תענוג הגוף בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והמשגל, וכל מה שזולתו אלה הוא אצלנו בלתי מצוי, ואין אנו מכירים אותו, ולא נשיג אותו בתחילת המחשבה אלא אחר חקירה גדולה. וראוי להיות כן! לפי שאנחנו בעולם הגופני, ולפיכך אין אנו משיגים אלא תענוגיו הגרועים הנפסקים. אבל התענוגים הנפשיים הם תמידיים.. ואין ביניהם ובין אלו התענוגים יחס ולא קורבה בשום פנים.
וכשתתבונן בעניין שני אלה התענוגים תמצא פחיתות האחת ומעלת השנית, ואפילו בעולם הזה. וזה כי אתה מוצא רוב בני האדם כולם מייגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, ושינשאוהו בני אדם. והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להנקם מאויביו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף.. ואם עניינו כן בעולם הזה הגופני, כל שכן בעולם הרוחני והוא העולם הבא, שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילות הגופנים העליונים או יותר.
..רוצה לומר באומרו "ועטרותיהם בראשיהם", השארות הנפש בקיום המושכל להם, והוא הבורא יתברך, והיות הוא רוצה לומר המושכל והוא דבר אחד.. ואמרו "ונהנים מזיו שכינה", רצונו לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך, כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים, במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו.
הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל החברה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת וקיום הנפש עד אין סוף, בקיום הבורא יתברך, שהוא סיבת קיומה. לפי שהשיגה אותו כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים, וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו, ואין תענוג שידמה לו, כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ בדבר הנפסק.. והרעה השלמה והנקמה הגדולה הוא שתיכרת הנפש ותאבד, ושלא תהיה חיה וקיימת, והוא הכרת הכתוב בתורה