קח אותי. הפקה מוסיקלית- איתמר בריל, קלידים- מאיה פנינגטון, קונטרה-בס- תום חדש

סיפורו של אלבום
סיפורו של קול
לפני 3 שנים חוויתי משבר גדול ועמוק. סיימתי לרכז את חוות ההכשרה- וואו. בשנה הראשונה לקורונה- וואו. הרגשתי שנתתי את כל כולי, כללל כולי ולא נותר עוד. שמעיין הכוחות הגנוזים שלי שהוא עשיר ויפה, מלא בכוחות יצירתיות ועוצמה, מלא בקסם ואינטואיציה- ששאבתי ממנו את כל טיפותיו האחרונות. ואז עוד קצת. זו הייתה ההרפתקה הכי גדולה בחיים שלי, היצירה הכי גדולה בחיים שלי, הרגשתי שהייתי שותפה מלאה לבריאה עצמה. אבל גם הרגשתי מותשת. גמורה לחלוטין. ריקה.
סיימתי את השנה כשחלק ממערכות היחסים בחיים שלי, שבמהלך ההרפתקה הזו היו צריכות לסחוב הרבה סדוקות וחלקן שבורות. הייתי במשברים בזוגיות- משברי אמון וחזון מאוד עוצמתיים. עמדנו יחד על אבני המשבר- ללדת או לחדול.
התגלה איזשהו ריק של עצמי עם עצמי- כשהוילון יורד על הבמה וההצגה נגמרת אז מי אני עכשיו? מאיפה החווית ערך שלי נובעת? מה הערך שלי? כשהמערכות יחסים שלי במשבר- כמה אני אוהבת את עצמי? האם אני אוהבת את עצמי? האם אני אוהבת את עצמי ללא תנאים או רק אהבה התלויה בדבר שבטל דבר בטלה האהבה? הצטערתי לגלות (בידעבד- לא באמת כזה מצער אלא מאוד טבעי ואנושי ואפילו חינני) שהערך והאהבה שלי אל עצמי ועצם תחושת העצמי שלי בכלל הרבה פות קיימת, יציבה ומגובשת ממה שתיארתי לעצמי, בטח ממה שדמיינתי שאהיה בגיל 30. איך הגעת לגיל הזה וזה המצב שלך בקשר עם עצמך? השאלה הדהדה חזק ועמוק.
החלטתי לייצר לעצמי חופש של חודשיים- ריק. לשהות, להירפא, לצמוח, לשמוח, לעשות כיף ואהבה. בתוך זה ידעתי שאני רוצה לסוע לשבוע לים המלח וידעתי שאני רוצה לעשות איזה פרוייקט כזה, רק לשם עצמו.
ראיתי סרט שהגיבורה של הסרט פתאום שרה ועפה על עצמה. רציתי לעוף ככה, להתמסר ככה, לבטא את עצמי- חזק ועמוק, להיות צינור, להיות קול. פתאום המילה הזו התחילה להתגלגל לי בראש ולהדהד בתוכי- קול. אני רוצה לשמוע את הקול שלי. אני רוצה לבטא את הקול שלי. אני אוהבת לשיר. אי מרגישה שאיבדתי את הקול שלי או קשר עם הקול שלי. אני רוצה לגלות את הקול שלי. אני רוצה לעשות תהליך או מסע עם הקול שלי. זה נהיה לי מאוד חזק והתבהר יותר. כשחשבתי על להופיע, לשיר זה הרגיש לי ממש לא זה. זה חד פעמי, זה תוך רגע עובר, ואת מול קהל, יש הרבה משקל בחוצה לך- בהם. ורציתי משהו של לעבוד מול עצמי. מזה נולד הרעיון- להקליט אלבום. לא לכתוב שירים, לשיר שירים. שירים שאני אוהבת, שירים של וצמה ושל חולשה, שירים של מסע. כשחשבתי על לעשות את זה רעדתי ורטטתי מפחד...אני מתביישת, מובכת, פוחדת. ואז הרגשתי שזה רק מחזק לי את הרצון- רציתי לעשות משהו שאני ממש ארעד מפחד ממנו.
כמה חודשים אח"כ תוך כדי תחילת התהליך כבר התחלתי לקרוא את "להצטרף להתנגדות" של קרול גיליגן. קראתי, מרותקת, כלא מאמינה. לא האמנתי איך היא מצליחה לתת מילים לחוויה שלי ככ במדוייק. איך היא מעזה לדבר על זה ובדברה- נותנת לי מילים. התאהבתי ובכיתי ושקעתי בתוך המילים ובתוך השפה החדשה הזו של הקול ושל ההתנגדות. היא ביטאה בדיוק את הסיבה שבגללה רציתי לעשות אלבום, שבגללה רציתי לעבוד עם הקול שלי.
מצרפת פה כמה קטעים שנוגעים במיוחד ללב המסע שלי עם הקול.
"המחקר שלי החל בשאלות על אודות קול: מי הדובר ואל מי? באיזה גוף? מה סיפור היחסים שהם מספרים? באילו מסגרות חברתיות ותרבותיות? כשחקרתי מה גברים אינם אומרים, והגבתי לדבריהם של נשים, שמעתי קול שעד אז היה שרוי בדממה זה היה כאילו שיניתי תדר ברדיו ולפתע מצאתי תחנה שלא נקלטה קודם."
"ההתנגדות שמשכה את תשומת ליבי הייתה ההתנגדות לדיסוציאציה. בהגיען לפרקן, היו הנערות מודעות ללחץ להתנתק מקולותיהן הכנים- אך בה בעת התנגדו לו. כשחקרתי התנגדות זו, ראיתי שהייתה קריאת תיגר על תהליך חניכה שהיה מקודש תרבותית ושנאכף חברתית."
"השתתפתי בסדנת משחק ולמדתי את מה שאנשי תיאטרון יודעים על קול. התחלתי לחוות את האופן שבו קול נוכח בגוף, האופן שבו הוא מחובר לנשימה ולעולם הפיסי של צליל ורטט, כמו גם לשפה ולתרבות. התחלתי להתמקד בקול הפיסי, ולשמוע בו כלי ביטוי כן לתפיסה או מטאפורה של העצמי ( (selfלמדתי כיצד נתק (דיסוציאציה) יכול לבוא לידי ביטוי בגוף , כיצד בדיוק כדבריה של טניה בת ה16, "הקול שמייצג את מה שאני מאמינה בו, קבור עמוק בתוכי". קבור ולא אבוד. לאחר שראיתי נערות מתנגדות להשתקה העצמית, והייתי עדה לקונפליקטים שהתרחשו לאחר מכן, בינן לבין עצמן ובינן לבין עולם המבוגרים שסביבן, הבנתי שכדי להבין את מה שאני רואה עליי לשאול: "התנגדות למה?"
קול. אסוציאציה. דיסוציאציה. פטריארכיה. התנגדות. תהליכי חניכה. קול.
לימים הרגשתי שהמשבר שלי, שהכאפה שגברת חיים נותנת לכל המוסדות הקיימים בחיים שלי, הייתה כאפה של היזכרות, שהחיים מזמינים אותי חזרה אליהם אל החיים והחיבור שהוא מעבר למוסדות ולצורות החיים באכזריותם ונפלאותם יהיו אשר יהיו. חזרה אל תהליכי החניכה. שהחיים לא מוותרים עליי ולי. לימים הודיתי מאוד על המשבר הזה.

את כל החלק של ההודיות- "סיפורה של רשת" אפשר למצוא בשיר הבא!