בחלק ב' של ניתוח המזרח התיכון, ד"ר מיכל יערי מסבירה איך אחרי השבעה באוקטובר ישראל לא תוכל יותר לנער מעליה את התביעה של מדינות ערב, להציג מתווה מדיני.
טקסט הסרטון המלא:
כבר בנקודת הזמן הנוכחית, אפשר לקבוע שחמאס ניצח לפחות בהיבט אחד: הוא עצר את תהליך השלום המתקדם בין ישראל לסעודיה והחזיר לסדר היום העולמי את השיח בדבר הסוגייה הפלסטינית, לאחר שנים ארוכות שהוא היה בתרדמת. לא רק ישראל בחרה להתעלם מהכיבוש בדרכה אל הסכמי שלום היסטוריים עם מדינות ערב, אלא גם מדינות ערב בחרו לדחוק הצידה את הצדק לפלסטינים למועד מאוחר יותר, אם בכלל.
במבט היסטורי, לאורך השנים מדינות ערביות בולטות, ובראשן סעודיה, אותתו על נכונות להכיר בישראל ואף לכונן איתה יחסים רשמיים, בתנאי שזו תיסוג מכל השטחים שכבשה ותאפשר הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אבל בחלוף הזמן, המדינות הללו הבינו שלא זו בלבד שישראל איננה אויב, אלא שהיא יכולה להיות בת ברית חשובה במיגור אויבים משותפים.
במציאות הזו, הסולידריות עם כאב העם הפלסטיני המשיכה להדהד בחדרי המשא ומתן, אבל היא לא היוותה עוד גורם מעכב. בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, דיבר על כך שישראל צריכה ״להקל על חיי הפלסטינים״, אבל לא הציג את הקמת המדינה הפלסטינית כתנאי לכינון יחסים רשמיים. החתימה על ״הסכמי אברהם״ ב-2020 ביטאה את ניצחון הגישה הישראלית, שהוכיחה שאפשר להגיע לקץ הסכסוך עם מדינות ערב, מבלי לשלם מחיר בהיבט הפלסטיני. במילים אחרות: ״שלום תמורת שלום״. נכון, הסכמי אברהם לא שינו מהותית את היחסים בין עמי ערב לישראל והאנטגוניזם כלפי הכיבוש הישראלי נותר בעינו, אבל בה בעת התיירים הישראלים נהרו בהמוניהם לדובאי, היחסים הכלכליים שגשגו והשיח הביטחוני העמיק והתרחב.
המלחמה עצרה באחת את תנופת השלום. כל עוד עזה מדממת, אין מה לדבר על שלום עם ישראל. החורבן, הרעב, והסבל הפלסטיני לא מאפשרים למנהיגות הערבית להתעלם מהסנטימנט הערבי שדורש צדק לעם הפלסטיני והענשת ישראל על הכיבוש. גם אם השלום עם ישראל הוא ״הדבר הנכון לעשות״, אי אפשר להנגיש אותו לציבור ולשכנע אותו בדבר יתרונותיו.
מה המשמעות האופרטיבית? חזרה לשיח שבו מרחב הפעולה של ישראל ומדינות ערב מאד מוגבל. בהתבסס על אמירות של גורמים סעודיים רשמיים, דומה כי המחיר שתאלץ ישראל לשלם עבור הסכם שלום בינה לבין ריאד יהיה גבוה, אולי גבוה מכפי שתסכים לשלם. ישראל לא תוכל עוד לנער מעליה את התביעה של מדינות ערב ממנה להציג מתווה מדיני שבסיומו ישנו, לכל הפחות, שיפור משמעותי בסוגיה הפלסטינית. נכון, בן סלאמן הוא שליט במדינה לא דמוקרטית ולכאורה אם הוא מחליט לעשות שלום עם ישראל, כך יהיה, אבל בעידן של פוסט ״האביב הערבי״ שכל שליט עלול להיות מודח על ידי ההמון במדינתו, בן סלמאן לא ימהר לבצע מהלכים דרמטיים שיעוררו את התנגדות אזרחי המדינה.
מה נותר לעשות? להקשיב. להקשיב טוב טוב למסרים שמשדרות מדינות ערב לישראל, בעיקר אלו שישראל חפצה בקשרים רשמיים איתן. להבין את סט הרגישויות, המגבלות והאתגרים שאיתו הן צריכות להתמודד בכדי לחתום איתנו על יחסים רשמיים ולהתנהל ברגישות ובהתחשבות מולן.
ישראל והמרחב האזורי חווים משבר עמוק, מטלטל וכואב, אבל לא מן הנמנע שדווקא האסון הזה יספק הזדמנות נדירה לחשיבה אחרת. במקום לתת למזרח התיכון לשקוע במה שהוא יודע לעשות הכי טוב: להתבוסס במלחמות, יש להצמיח גישה פרגמטית שמדגישה אינטרסים משותפים על פני קיבעון מחשבתי.
Информация по комментариям в разработке