העלייה הגדולה

לאחר הקמתה של מדינת ישראל (ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי, 1948) נפתחו שערי הארץ לעלייה חופשית של יהודים. בעלייה זו הגיעו עולים מארצות רבות: ניצולי השואה מארצות אירופה, ועולים מארצות אסיה ואפריקה. עלייה זו שילשה את מספר תושבי הארץ היהודיים. בעקבות העלייה הגדולה נוצר מחסור חמור במקומות מגורים, לכן הוקמו במהירות מחנות מגורים ארעיים המורכבים מאוהלים, מפחונים ומצריפונים, מחנות אלה נקראו "מעברות". רוב המעברות הוקמו בקרבת ערים או ביישובים חקלאיים, כדי לאפשר לעולים מקורות פרנסה. בשנות ה-60 חוסלו רוב המעברות והן נהפכו לעיירות פיתוח או לשכונות בערים גדולות.

כדי להתמודד עם הבעיות הכלכליות שנוצרו, כמו מחסור במקומות עבודה, במזון ובתרופות, הונהג בין השנים 1952-1949 קיצוב במצרכי מזון בסיסיים, שאותם קיבלו האזרחים תמורת תלושים. תקופה זו מכונה "תקופת הצנע".


מדיניות כור ההיתוך
המגוון הגדול של תרבויות, מנהגים ואורחות חיים שהביאה עמה העלייה הגדולה, עוררו ביישוב הוותיק חששות מפני שינוי האופי החברתי והתרבותי של החברה הישראלית המתהווה. כדי להביא להשתלבותם המהירה והשלמה של העולים בחברה הישראלית הצעירה, אומצה מדיניות 'כור ההיתוך', אשר תבעה מן העולים להתנתק מהמיוחד שבמסורות העדתיות ולאמץ את המערכת התרבותית הישראלית. יישום המדיניות היה כרוך בתחושת התנשאות של היישוב הוותיק שנמנה ברובו הגדול על יוצאי אירופה, והופנה בעיקר כלפי עולי ארצות האסלאם. מנקודת ראותם של רבים מעולים אלה היה תהליך השתלבותם בחברה הישראלית כרוך בפגיעה בערכי דת ומסורת, ערכים חברתיים ותרבותיים. לימים הביאה מדיניות זו למחאה ולהכרה כי עלייה, כל עלייה, מחייבת סובלנות וסבלנות (ראה דוגמת פרשת הידיים הצבועות).

בסוף שנת 1951, לנוכח קשיים בקליטה של מספר עולים גדול כל כך (מעל מיליון), החליטו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית על מדיניות עלייה סלקטיבית, כלומר הזכות לעלייה לארץ ממדינות מסוימות תיקבע על פי קריטריונים של מצב בריאות וכושר השׂתכרות. מדיניות זו וכן המשבר הכלכלי הקשה בארץ, הביאה לצמצום ניכר של העלייה אשר הגיעה באותה תקופה מצפון אפריקה ומאיראן. בשנים 1953-1952 הגיעו לישראל רק אלפים ספורים של עולים. אבל לא הייתה זו אלא הפוגה קצרה - בשנת 1954 התחדשה העלייה בעקבות התדרדרות המצב הפוליטי והביטחוני בצפון אפריקה והקלות במדיניות העלייה. רוב העולים הגיעו ממרוקו ומתוניסיה.