המילה מפחידה, אבל אין קשר לרוצחים סדרתיים. יש אנשים שאין להם יכולת בסיסית לאמפתיה ולאחריות. הם לא מבינים איך הם פוגעים, הם מניפולטיביים בלי שזה יכאב להם. אם אתם בקשר כזה אתם צריכים לזהות את זה, ולצאת ממנו במידת האפשר. אם אי אפשר - משפחה - עדיין חשוב להבין את זה ולהגן על עצמכם. ההתנהגות הרגילה של לקיחת אחריות על היחסים וחתירה לשיפור, במצב כזה, רק תכאיב לכם ולא תשנה את המצב.
לפני שנמשיך, אם זה רלוונטי לכם, יש לי קורס דיגיטלי מעולה שיעזור לכם: https://bit.ly/3qJxUj8
שיחה חזקה השבוע. אישה שאני כבר מכירה אומרת לי על אביה:
הוא לא רואה אותי.
ואני מסכימה איתה. הוא לא יכול לראות אותך. אין טעם להדפק על הדלת הזו יותר. את יכולה לאהוב אותו מהצד שלך, אבל לא תוכלי לקבל את האהבה שלו בצורה שאת צריכה, רוצה וציפית כל החיים. עברת טיפולים רפואיים והוא לא הגיע. הוא גם לא יגיע לטיפול הבא.
היא אמרה לי שאף אחד לא אמר לה את זה. כולם מעודדים אותה לדבר איתו על זה. אבל זה לא עבד מעולם ושובר את ליבה כל פעם מחדש. היא לא היחידה. ההבנה שיש אדם קרוב אלינו שיש לו הפרעה מאוד חמורה באישיות, הפרעה שגורמת לו באמת לא להיות מסוגל באמת לראות אותנו, להבין מה קורה איתנו, לעזור לנו, לקחת אחריות על הקשר – מכילה כאב עצום.
אם זה צאצא שלנו, יש גם תחושת אשמה עצומה. למרות שלא בהכרח ברור מה יוצר את זה. אני מכירה לפחות דוגמא אחת של זוג שאני מכירה מאוד מאוד מקרוב, את שניהם, ואני יודעת אילו הורים קשורים ואוהבים ותקשורתיים הם היו – והבת שלכם פסיכופתית. בחיים אני לא מאמינה שזה יקרה לבת שלהם בגיל ההתבגרות שלה ולא יעבור.
להכיר במצב כזה בסופו של דבר זה יוצר שחרור עצום, למרות שההבנה הזו יכולה לקחת שנים. עוד כמה מילים על זה בסרטון.
ביחסים רגילים כל אחד רואה את השני
בד"כ באינטרקציה רגילה, לשני האנשים אכפת אחד מהשני. שני האנשים רואים אחד את השני. יש להם אמפתיה, שזה איזושהי ידידותיות והבנה של איפה השני עומד. יש להם אחריות, הם לוקחים אחריות באינטרקציה, יש להם מצפון. הם מנסים לפעול בצורה הוגנת. אנחנו לא מושלמים, ואנחנו מפשלים כל הזמן – אבל אנחנו מנסים. אם פגענו בשני, זה כואב לנו. אם עשינו פשלה אנחנו יודעים שעשינו פשלה, אפילו אם אנחנו לא מודים בזה. אנחנו יודעים את זה. זו אינטרקציה רגילה, בריאה ונורמלית.
מיהו פסיכופת
הגיוני שכל אדם מצפה לאינטרקציה כזו. אבל יש אנשים שיש להם בעיה חמורה והם לא כאלה. בפסיכולוגיה זה נקרא שהוא פסיכופת. אדם שבצורה מאוד כואבת, וזה נובע מהילדות או ממשהו מאוד עמוק – לפעמים גנטי – אין לו אחריות, הוא לא רואה את השני, אין לו מצפון, אין לו אמפתיה, הוא לא מבין שהוא פוגע. יצא לי פה ושם לדבר עם אדם כזה, זה כואב מאוד. אני לא יודעת איך לעזור במצב כזה. מעט אנשי מקצוע יודעים לעזור.
זה מאוד קשה אם אתם בתוך יחסים עם אדם כזה – הורה, צאצא, בוס, אדם קרוב. כואב להיות באינטרקציה כזו. בצורה טבעית אנחנו נוטים לקחת אחריות. אנחנו מחפשים איפה אנחנו פגענו ומה אנחנו עשינו לא בסדר. ואנחנו לא מבינים שיש פה בעיה חמורה מעבר לכוחותינו.
האדם הזה מעל לליגה שלכם
אם אדם הוא פסיכופת ולא לוקח שום אחריות, תמיד מטיל אותה על השני, לא כואב לו כשהוא פוגע, כל הזמן מניפולטיבי, כל הזמן משליך עליכם שאתם לא בסדר, אתם צריכים להבין את זה. זה מעל לליגה שלכם. צריך כמה שפחות להיות בקשר הזה וכמה שיותר להגן על עצמכם. זה לא נכון שם לקחת אחריות.
כואב לזהות את זה. מאוד כואב לזהות על אדם קרוב שהוא פסיכופת, אבל צריך לזהות את זה. יש שני ספרים מאוד טובים בתחום הזה. אחד נקרא The Psycopath Next Door, ועוד ספר נהדר שנקרא Running on Empty. לזהות הזנחה רגשית בילדות, למשל אם היה לכם הורה כזה – חשוב לזהות את זה.
שאלו את עצמכם האם אתם במצב כזה. אם כן, אתם צריכים לנסות לצאת מזה, ולא לתקן את זה. זו השקעת אנרגיה לא נכונה.
⇐ ספר אימון אישי לעבודה עצמית: http://bit.ly/2V5Pl7G
Информация по комментариям в разработке